האשכנזי הקטן – פרק I

I

פעם שהייתי בן שש ראיתי תמונה פסיכית, באיזה ספר על יערות וכאלה, שקראו אותו "סיפורים שהיו". בתמונה היה נחש של בואה שבדיוק בולע איזה כלב כזה. הנה – העתקתי את הציור.

כותבים שם: "נחשי הבואה בולעים את הטרף שלהם בחתיכה אחת, בלי ללעוס. לאחר מכן, אין יכולים הם לזוז עוד והם ישנים למשך ששת חודשי העיכול."

אז התחלתי לחשוב איזה מגניב זה בג'ונגל, והצלחתי, עם איזה עפרון בצבע, לצייר ציור פעם ראשונה בחיים שלי. קראתי אותו – ציור מספר אחד. הנה תראו:

הראיתי את יצירת המופת שלי למבוגרים ושאלתי אותם אם הם לא מתים מפחד.

ומה הם עונים לי: "תגיד לי ילד, אתה דפקט? למה שכובע יפחיד מישהו?"

הציור שלי הוא לא של כובע. הוא של נחש של בואה שבדיוק אוכל פיל! אז ציירתי את הבפנוכו של הנחש של הבואה, שהמבוגרים האלה יבינו. תמיד צריך להסביר להם, אהבלות. אז זה הציור מספר שתיים שלי:

המבוגרים אמרו לי עזוב אותך מציורים של נחשים של בואה – לא משנה פתוחים או סגורים, ולך תהיה חננה, תלמד גיאוגרפיה, היסטוריה, חשבון, דקדוק. וואי-וואי, ככה הפסקתי – בן שש! – לצייר. אני אומר הייתי יכול להיות פיקאסו. איך שהם ביאסו לי ת'צורה על הציור מספר אחד והציור מספר שתיים שלי, שכבר הוציאו לי את כל החשק. המבוגרים הקקות האלה לא מבינים אף פעם שום דבר בעצמם, ולילדים כבר נשבר הזין כל פעם מהחפירות שלהם ולהסביר להם הכל…

אז הלכתי על טיס. עם הטיס הזה הייתי בכל מקום בעולם. והגיאוגרפיה, נשבע לכם, דווקא עזרה לי. הייתי יכול, בשניה, לדעת אם אני בסין או אריזונה. זה דווקא לא רע, אם אתה הולך לאיבוד ככה באמצע הלילה.

אז ככה בחיים שלי פגשתי מלא אנשים רציניים. גם ביקרתי אצלם הרבה. הם חשבו שאנחנו יענו אותו דבר. זה לא בדיוק עשה טוב למה שאני חשבתי עליהם.

שפגשתי מישהו שנראה לי מבין ענין, הייתי עושה לו ניסוי עם הציור מספר אחד שלי, שתמיד שמתי לי בכיס. רציתי לדעת אם הבן אדם באמת מבין ענין או רק משחק אותה. אבל תמיד הוא היה עושה לי: "זה כובע.". אז לא הייתי מדבר איתו, לא על נחשים של בואה, ולא על יערות, ולא על כוכבים. אמרתי נבוא לקראתו. הייתי מדבר איתו על ברידג', ועל גולף, ועל פוליטיקאים ועל עניבות וכל החארטה הזה. והמבוגר הדביל חשב איזה כיף להכיר מישהו יענו נורמלי כמוהו…