האשכנזי הקטן – פרק II

II

אז ככה הייתי סוליקו, בלי גבר אמיתי לדבר איתו באמת, עד איזה פעם אחת, לפני שש שנים, שהיה לי פנצ'ר במטוס, ולא תגיד באיזה פריז או לונדון – מעל מדבר סהרה, איזה דפק. משהו נדפק במנוע ואני – מה, אני לא היו איתי לא מכונאי ולא בטיח – אמרתי נתקן לבד, אפילו שזה בכלל לא היה משהו כזה של שנייה. אבל מה לעשות, זה היה יענו חיים ומוות, למה גם היו לי בקושי מספיק מים לשמונה ימים.

בלילה הראשון ישנתי כמו ניגר על החול, באמצע טיזנבי, מליון קילומטר מכל מקום. הייתי מה-זה לבד – קח בן-אדם, שים אותו על רפסודה וזרוק אותו בים. ככה לבד. אז תארו לכם איך התפלפתי בבוקר שפתאום מעיר אותי קול של איזה ילד צוחק. הוא עשה לי:

–          בבקשה.. צייר לי כיבשה!
–          מה-זה?!
–          צייר לי כיבשה…

איזה שוק! קפצתי ככה על הרגליים כאילו איזה מניאק הוריד לי סטירה. אני משפשף את העיניים, למה אני אומר אולי אני מדמיין, ואני מסתכל – אני רואה ילד כזה אשכנזי, משהו מדהים, והזה מסתכל עלי ברצינות כמו איזה מפקד. הנה, זה הציור הכי טוב שהצלחתי לצייר אותו אחר-כך.

אבל כאילו, ברור שהציור שלי לא באמת שווה כמו האמיתי. מה אני אשם? המבוגרים ביאסו לי ת'תחת מלצייר כבר שהייתי בן שש, אז לא למדתי לצייר כלום, חוץ מנחשים של בואה סגורים ונחשים של בואה פתוחים.

אז אני עומד ומסתכל כמו איזה טמבל בדבר ההזוי הזה. אל תשכחו שאני באמצע טיזנבי, איזה מליון קילומטר מכל מקום. ועוד האשכנזי הזה, לא היה נראה – לא אבוד, לא מת מעייפות, לא מת מרעב, לא מת מצמא, לא מת מפחד. הוא גם בכלל לא נראה כאילו הוא ילד שהלך לאיבוד במדבר באמצע טיזנבי, איזה מליון קילומטר מכל מקום. בסוף שאני מצליח לדבר, עשיתי לו:

–          מה זה.. מה אתה עושה כאן, ילד?

והוא אומר לי שוב, באיטיות שלו, כאילו זה מה-זה חשוב:

–          בבקשה… צייר לי כיבשה..

וואלה, כשאתה ככה עומד ולא קולט מה קורה, אתה עושה מה אומרים לך. אז, כמה שזה נראה לי פסיכי, באמצע טיזנבי, איזה מליון קילומטר מכל בן אדם, וכמה שהייתי בסכנת מוות, אני מוציא ככה מהכיס נייר ועט. אבל אז אני נזכר שכמו איזה חננה למדתי גיאוגרפיה, היסטוריה, חשבון ודקדוק, ואני אומר לאשכנזי הקטן (כבר התחילו להישרף לי הפיוזים) שאני לא יודע לצייר. אז הוא עונה לי:

–          אין זה משנה. צייר לי כיבשה.

טוב, אז בגלל שבחיים שלי לא ציירתי כיבשה, ציירתי לו עוד אחד מהשני ציורים שאני יודע לצייר. זה היה הנחש של הבואה הסגור. ותשמעו קטע – מה האשכנזי הילד הזה אומר לי:

–          לא, לא! איני רוצה פיל בתוך נחש בואה. נחש בואה הוא מאוד מסוכן. ופיל, הוא מאוד מגושם. אצלי, הכל קטן מאוד. זקוק אני כיבשה. צייר לי כיבשה.

אז מה אני יעשה, ציירתי.

הוא מסתכל חושב איזה שעה. ואז:

–          לא! זאת כבר חולה מאוד. צייר אחת אחרת.
נו, ציירתי:

אז הבן-זונה הקטן צוחק:

–          יכול אתה לראות.. זו אינה כיבשה, זוהי עז. יש לה קרניים…

אז ציירתי עוד אחת:

אבל הוא לא רוצה לשמוע, כמו האחרים:
–          זאת זקנה מדי. רוצה אני כיבשה שתחיה עוד זמן רב.

בסוף התעצבנתי, וגם רציתי כבר להתחיל לפרק ת'מנוע, אז
חירטטי לו את הציור הזה.

אמרתי לו:
–          קח, ילד, זה קופסא. הכיבשה הזו שביקשת, הנה, היא פה בפנים. יאללה ת'חפף.

אז תשמעו איך הייתי בשוק – הדפקט פתאום שמח, מה הוא אומר לי:
–          זה בדיוק מה שרציתי! הסבור אתה כי היא זקוקה לעשב רב, הכיבשה?
–          למה?
–          כי אצלי הכל קטן מאוד..
–          בטח יספיק. נתתי לך כיבשה פיצית.

הוא התכופף לציור
–          לא כל כך קטנה כמו ש..  ראה! היא נרדמה…

וככה זה יצא שהכרתי את האשכנזי הקטן.

אודות phistakis

הייטקיסט לשעבר. סטודנט לתרגום בהווה.
פוסט זה פורסם בקטגוריה תרגום, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s