וואלק, אשכנזי קטן, ככה שוואיה-שוואיה, בסוף קלטתי את הבאסה שלך. אתה לא היה לך אף פעם זמן להתפאנן ככה מול השקיעה כמו בן אדם. את זה ביום הרביעי אני למדתי, שככה בבוקר באת לי ביציאה:
– מאוד אוהב אני את שקיעת השמש. הבה נצפה בשקיעת השמש…
– מה שקיעה? איזה שקיעה בראש'ך? צריך לחכות!
– לחכות?
– מה, אתה עושה ממני צחוק? לחכות שהשמש תשקע!
וואלה, איזה מבט של שוק דפקת אז, אבל אחרי שניה צחקת על איך יצאת טמבל:
– כל הזמן מדמה אני שאני בביתי..
האמת? ברצינות – שזה צהרים באמריקה, אז השמש כבר שוקעת בצרפת, זה כל דביל יודע. יענו, אם הייתם טסים ככה בשניה לצרפת אז הייתם יכולים באמת לעשות שהשקיעה תהיה מתי שבא לכם. אממה, להגיע לצרפת זה חתכ'ת נסיעה..
עכשיו מה הקטע? שעל הכוכב הפיצי ש'ך, אתה כולה צריך לדחוף את הכסא ש'ך איזה מטר והופ! באה לך שקיעה ז'נגלר כל פעם שיש לך דוּדא..
"פעם אחת צפיתי בשקיעת השמש ארבעים וארבע פעמים!"
ואחרי איזה שניה:
"יודע אתה.. כשעצובים מאוד, אוהבים את שקיעת השמש.."
– וואלה, אז בטח היית מה-זה בדכאון ביום הזה של הארבעים וארבע, הא?
אבל האשכנזי הקטן עשה כאילו הוא לא שומע.
פיסטאקיס תרגומים בע"מ 