האשכנזי הקטן – פרק VI

וואלק, אשכנזי קטן, ככה שוואיה-שוואיה, בסוף קלטתי את הבאסה שלך. אתה לא היה לך אף פעם זמן להתפאנן ככה מול השקיעה כמו בן אדם. את זה ביום הרביעי אני למדתי, שככה בבוקר באת לי ביציאה:
–          מאוד אוהב אני את שקיעת השמש. הבה נצפה בשקיעת השמש…
–          מה שקיעה? איזה שקיעה בראש'ך? צריך לחכות!
–          לחכות?
–          מה, אתה עושה ממני צחוק? לחכות שהשמש תשקע!
וואלה, איזה מבט של שוק דפקת אז, אבל אחרי שניה צחקת על איך יצאת טמבל:
–          כל הזמן מדמה אני שאני בביתי..

האמת? ברצינות – שזה צהרים באמריקה, אז השמש כבר שוקעת בצרפת, זה כל דביל יודע. יענו, אם הייתם טסים ככה בשניה לצרפת אז הייתם יכולים באמת לעשות שהשקיעה תהיה מתי שבא לכם. אממה, להגיע לצרפת זה חתכ'ת נסיעה..
עכשיו מה הקטע? שעל הכוכב הפיצי ש'ך, אתה כולה צריך לדחוף את הכסא ש'ך איזה מטר והופ! באה לך שקיעה ז'נגלר כל פעם שיש לך דוּדא..
"פעם אחת צפיתי בשקיעת השמש ארבעים וארבע פעמים!"
ואחרי איזה שניה:
"יודע אתה.. כשעצובים מאוד, אוהבים את שקיעת השמש.."
– וואלה, אז בטח היית מה-זה בדכאון ביום הזה של הארבעים וארבע, הא?
אבל האשכנזי הקטן עשה כאילו הוא לא שומע.

האשכנזי הקטן – פרק V

אז הנה אני כל יום מגלה עוד איזה קטע על הפלנטה הזו שלו, על איך שהוא ככה עזב שם, וכל הבלגנים בדרך. זה היה שוואיה-שוואיה, על הדרך, יענו, שהוא מדבר משהו אחר, פתאום יוצא לו עוד איזה קטע. אז ככה, ביום השלישי, אני שומע על הכאב-ראש הזה של הבאובאובב.

גם הפעם זה יצא בגלל הכיבשה, שתהיה בריאה, שהאשכנזי הקטן פתאום עושה לי, כאילו רודפים אחריו ערסים קטנים עם מקל:
"האם זה נכון שכבשים אוכלים שיחים?"
–          וואלה נכון.
–          הא! מרוצה אני!
לא הבנתי מה זה כזה חשוב פתאום שכבשים אוכלים שיחים. אבל האשכנזי הקטן עוד עושה:
"וזה אומר שהם אוכלים גם באובב?"
התחלתי להסביר לו שבאובאובב זה לא שיחים – גם לא בפיתה וגם לא ביער –  כי וואלה, זה עצים בגודל של עזריאלי, ושגם אם תביא עליו חמולה של פילים, היא לא תצליח לדגדג אפילו לבאובאובב אחד.
איך שהוא שומע על החמולה של הפילים האשכנזי הקטן צוחק:
"יצטרכו לשים אותם אחד על השני.."
אחר-כך הוא אמר עוד משהו ו-וואלה צודק:
"הבאובב, לפני שהם גדלים, הם מתחילים קטנים"
– אשכרה! אבל מה הקטע שלך עם הכיבשה שתאכל באובאובבים קטנים?
והוא עושה לי: "נו אלא מה! נראה!" כאילו אני מטומטם שלא הבנתי. אחרי זה אני יושב
שובר ת'ראש עד שתפסתי על מה הוא מדבר.

הקטע – שעל הפְּלנטה של האשכנזי הקטן, היו, כמו כל הפלנטות, עשבים אחלה, ועשבים חארות. ואותו דבר, היו גם זרעונים אחלה של עשבים אחלה, וזרעונים חארות של עשבים חארות. אממה – כל הזרעונים האלה, אין, לא רואים אותם. הם יענו ישנים באיזה חור עד שאחד מהם פתאום יש לו דודא להתעורר.

אז הוא מתחיל להצטמח, ובהתחלה הוא עושה ככה לאט, כאילו הוא מתביש, ומסתכל לשמש – כולָהוּ נבט מסכן כזה. אז אם הזרעון הזה בסוף נהיה צנון או איזה ורד, אפשר לשחרר – שיצמח כמה בא לו. אבל תקשיבו לי טוב טוב: אם אתה מגלה שזה בסוף זרעון חרא, אתה תולש לו ת'אמ-אמא באותה שניה! אקיצר, על הפלנטה של האשכנזי הקטן היו זרעים חארות של החארות… זה היה הבאובאובב המניאק. כל האדמה שם היתה מלאה בחרא הזה. אתה יודע, אם אתה קולט את הבאובאובב לא בזמן, אז כבר אי אפשר להיפטר מהם. הם דופקים לך את כל הפלנטה. הם יחוררו אותה עם השורשים, ואם הפלנטה שלך קטנה, והבאובאובבים הם יותר מדי – אז חראם על הפלנטה, אין – הלך עליה.

"זוהי שאלה של משמעת", אחר-כך הוא עושה לי האשכנזי הקטן. "משמסיימים את סידורי הבוקר, יש לדאוג גם לסידורי הפלנטה. יש להתרגל לעקור את הבאובב לכשהם מתגלים בין הורדים, כיוון שאלה דומות להם כשהם צעירים מאוד. עבודה זו משעממת ביותר, אם כי קלה מאוד."

פעם אחת הוא עושה לי שאני אעשה ציור בשביל שכל הילדים אצלי, שייכנס להם לראש כמו שצריך. "אם יצאו למסע יום אחד," הוא עושה, "יוכל הוא לשרתם היטב. אין זה מזיק לדחות לעתים את העבודה. אולם, כאשר מתגלה הזרע כבאובב, זהו תמיד אסון. פעם ראיתי פלנטה, שגר עליה עצלן. הוא הזניח שלושה עצי באובב…"

אז אני ציירתי את הפלנטה הזאתי, לפי איך שהוא אומר לי. צ'מעו, אני לא בקטע של להטיף. אבל התסבוך הזה של הבאובאובב, כאילו – אף אחד לא יודע עליו, וזה אחושילינג מסוכן למי שהולך לאיבוד על אסטרואיד. אז נשבע, רק הפעם הזאתי, אני אומר לכם: "ילדים! וואלק תיזהרו מהבאובאובב!". אז אמרתי נעשה ציור ז'אנגלר שיקלטו כל האלה שלא קולטים שכבר שנה עומד להם ככה סלע על הראש עוד שניה נופל גומר אותם,. ובשביל שילמדו ת'לקח – וואלה שווה את כל הבלגן. אתם בטח עכשיו אומרים: אז למה אין בספר הזה עוד ככה ציורים כאלה גדולים כמו הזה של הבאובאובב? למה? ככה –  ניסיתי, אבל לא הלך, אין צ'אנס. למה כשציירתי את הבאובאובב הייתי יענו לחוץ טילים.

האשכנזי הקטן – פרק IV

IV

אז הנה – למדתי עוד משהו אחושילינג חשוב: הפלנטה הזו שהוא בא ממנה היא בקושי בגודל של בית!
וואלה, לא הפתיע אותי.
סחבק יודע שכמו שיש פלַנְטות גדולות כמו כדור-הארץ, מאדים, וכל האלה, שנותנים להם שמות, יש עוד מלאן קטנות שבקושי אתה רואה אותם עם טלסקופ. עד שבא איזה אסטרונום מגלה אחת כזאת, הוא בכלל נותן לה שם שהוא מספר. נגיד: "אסטרואיד 325".
אני נראה לי – הפלנטה איפה שהאשכנזי הקטן הזה בא ממנה, זה אסטרואיד בי-612. האסטרואיד הזה, גילה אותו אחד טורקי בטלסקופ שלו רק ב-1909.
הטורקי הזה, הוא בא להראות לכולם על איך הוא גילה אותו – הלך לקונגרס הבינלאומי לאסטרונומיה. אבל מה – אפ'חד לא מאמין לו בגלל איך שהבגדים שלו. ככה המבוגרים, מה לעשות.

מזל של האסטרואיד הזה – בי-612, שאיזה דיקטטור אחד של טורקיה אמר שכולם יתלבשו כמו אירופאים, או שהלך עליהם. אז הטורקי הזה בא שוב לקונגרס הזה ב-1920. בא לבוש אלגנט הפעם, אז כולם אמרו לו אחלה תגלית.

עכשיו, למה אני מספר לכם את כל החארטה הזה על האסטרואיד בי-612, ואומר לכם איזה מספר הוא וכאלה? זה בגלל המבוגרים. המבוגרים אוהבים מספרים. נגיד אתה בא ומספר להם שיש לך חבר חדש, מה אתה חושב הם ישאלו אותך דברים חשובים? איזה! בחיים הם לא יגידו: "איך נשמע הקול שלו? מה הוא אוהב לשחק? הוא אוסף פוגים, הילד הזה?". לא, הם ישאלו אותך תכלס!: "בן כמה הוא? כמה אחים יש לו? כמה הוא שוקל? כמה כסף עושה אבא שלו?" רק ככה הם חושבים הם יכירו אותו. נגיד תבוא תגיד להם: "ראיתי בית יפה עם אבנים ורודות, עם גרניום בחלונות ויונים על הגג…", הם לא יקלטו בכלל איך הבית הזה נראה. צריך לומר להם ככה: "ראיתי בית שעולה מאה אלף שקל.", ואז הם יגידו: "וואי, איזה יופי!"
ככה שאם תגיד להם, "ברור שהאשכנזי הקטן קיים, כי הוא היה מגניב, ועשה צחוקים, ורצה כיבשה. וואלה, אם מישהו רוצה כיבשה, זה הוכחה שהוא קיים, לא?", הם יעשו לך פרצוף ויתייחסו אליך כאילו אתה ילד! אבל אם אתה אומר להם: "הפלנטה ממנה הגיע היא האסטרואיד בי-612", אז הם יגידו "וואלה?", ויפסיקו לחפור לך בראש. ככה אלה. מסכנים, מה הם אשמים. אין מה לעשות, סחבק צריך שיהיה לו סבלנות עם המבוגרים.

אבל, בינינו, אנחנו שמבינים עניין, אנחנו לא מזיז לנו מספרים! הייתי מת להתחיל את הסיפור הזה כמו איזה אגדה. הייתי אומר ככה:
"היה היה נסיך קטן שגר על פלנטה קצת יותר גדולה ממנו, ושרצה חבר…" בשביל אלה שמבינים עניין, זה היה מה-זה מתאים.
אבל אני לא הייתי רוצה שככה יקראו את הספר שלי כאילו זה חארטאבונה.

אוף, כל הלהיזכר הזה מבאס אותי טילים. כבר איזה שש שנים שהחבר שלי עזב עם הכיבשה שלו. היום אמרתי נכתוב את כל הסיפור שאני לא ישכח. זה מה-זה מבאס לשכוח חבר, למה וואלה, לא כולם היה להם חבר. ואני נהייתי סתם, כמו המבוגרים שלא מזיז להם זיבי חוץ מהמספרים. גם בגלל זה אמרתי נקנה קופסה של צבעים. שתדעו, זה לא קל לחזור לצייר ככה באמצע החיים, כאילו, אני גם לא ניסיתי עוד לעשות ציורים חוץ מנחשים של בואה פתוחים ונחשים של בואה סגורים וזה עוד בגיל שש! בתכנון שלי לעשות עוד ציורים שלו יותר טובים. אבל זה חת'כת עבודה. אני עושה ציור אחד, והשני כבר כאילו לא דומה לו בכלל! אני כל הזמן מתבלבל עם הגודל. כאן עשיתי אותו גדול. כאן עשיתי קטן. והצבעים של הבגדים והכל סמטוחה. אז אני עושה קצת ניחושים ככה וקצת ניחושים ככה. בסוף, אני עוד אפשל. אבל בחיאת, תחליקו לי. החבר לא עזר לי שניה אחת! אולי הוא חשב אני והוא דומים. אממה, אני כבר לא יודע לראות ככה כבשים בתוך קופסאות ב ציור. אנא עארף? אולי אני כבר קצת כמו המבוגרים. וואלה הזדקנתי.

האשכנזי הקטן – פרק III

III

לקח לי איזה שנה להבין מאיפה הוא נפל עלי. כאילו האשכנזי הקטן הזה, שמה-זה חפר לי בראש עם שאלות כל היום – אני שואל אותו גם שאלות, והוא לא מתייחס. אבל ככה, לפעמים הוא כזה זורק בטעות איזה משהו ולאט-לאט התחלתי לקלוט ת'עניין. כאילו, בפעם הראשונה שהוא קולט ת'מטוס שלי (אני לא מצייר את המטוס שלי, למה יש גבול, וזה חת'כת ציור), אז הוא שואל אותי:

–          מהו הדבר הזה כאן?
–          זה לא דבר, ילד. זה טס. מכיר מטוס? זה המטוס שלי.
עשיתי לו שוויץ כזה שאני בטיִס. ואז הוא עושה לי:
–          אבל.. אתה נפלת מהשמים!
–          וואלה..
עשיתי יענו בלי להתלהב.
–          אה! זה משעשע!

והאשכנזי הקטן התחיל לצחוק. כאילו וואלה, הוא ילד והכל, אבל זה מה זה העלה לי ת'סעיף. זה לא לעניין ככה לצחוק על צרות של בן-אדם. ואז הוא עושה לי:
–          אם כן, גם אתה באת מהשמים! מאיזו פלנטה אתה?

איך שאני שומע את זה, נדלקתי. אמרתי משהו בילד הזה לא נראה לי, וישר שאלתי אותו:
-פּלַנְטה, הא? מאיזה פּלַנְטה אתה?
אבל הוא עשה יענו לא שמע. הוא עמד כמו איזה דביל והסתכל על המטוס:
–          אכן כן, עם דבר שכזה לא יכולת להגיע מרחוק.

הוא נתקע על איזה חלום איזה שעה. ואחר-כך, הוא מוציא את הכבשה מהכיס ויושב מסתכל עליה כאילו זה פלייבוי.
נו, מה נראה לכם? הדבר הזה עם ה"פלנטות אחרות" הוציא אותי מבאלאנס. אמרתי, אני יגלה מה קורה פה:
–          מאיפה הגעת, ילד? איפה זה ה"אצלך" הזה? לאן 'תה לוקח ת'כבשה שלי, הא?

אז הוא עוד פעם לא אומר כלום איזה שעה. בסוף הוא עושה:
–          טוב עשית שנתת בידי את הקופסא. כך בלילות תוכל היא לשמש לה כבית.
–          בטח. ואם לא תעשה לי צרות, אני יתן לך גם חבל, ככה תוכל לקשור אותה. ויאללה, נזרוק לך גם יתד, למה יש'ך פנים יפות.
האשכנזי הקטן הזה שומע מה אמרתי, נכנס לשוק:
–          לקשור אותה? איזה רעיון מוזר!
–          נו, מה. אבל אם לא תקשור אותה, היא תלך לאיבוד..
והמניאק שוב צוחק:
–          הרי, לאן תוכל היא ללכת!
–          מה זה חשוב לאן? קדימה..
והאשכנזי הקטן נהיה לי רציני פתאום:
–          אין זה משנה. אצלי הכל קטן כל-כך!
ואז, כמו ילד מסכן הוא עושה:
–          עם "קדימה" אין מגיעים רחוק למדי..

האשכנזי הקטן – פרק II

II

אז ככה הייתי סוליקו, בלי גבר אמיתי לדבר איתו באמת, עד איזה פעם אחת, לפני שש שנים, שהיה לי פנצ'ר במטוס, ולא תגיד באיזה פריז או לונדון – מעל מדבר סהרה, איזה דפק. משהו נדפק במנוע ואני – מה, אני לא היו איתי לא מכונאי ולא בטיח – אמרתי נתקן לבד, אפילו שזה בכלל לא היה משהו כזה של שנייה. אבל מה לעשות, זה היה יענו חיים ומוות, למה גם היו לי בקושי מספיק מים לשמונה ימים.

בלילה הראשון ישנתי כמו ניגר על החול, באמצע טיזנבי, מליון קילומטר מכל מקום. הייתי מה-זה לבד – קח בן-אדם, שים אותו על רפסודה וזרוק אותו בים. ככה לבד. אז תארו לכם איך התפלפתי בבוקר שפתאום מעיר אותי קול של איזה ילד צוחק. הוא עשה לי:

–          בבקשה.. צייר לי כיבשה!
–          מה-זה?!
–          צייר לי כיבשה…

איזה שוק! קפצתי ככה על הרגליים כאילו איזה מניאק הוריד לי סטירה. אני משפשף את העיניים, למה אני אומר אולי אני מדמיין, ואני מסתכל – אני רואה ילד כזה אשכנזי, משהו מדהים, והזה מסתכל עלי ברצינות כמו איזה מפקד. הנה, זה הציור הכי טוב שהצלחתי לצייר אותו אחר-כך.

אבל כאילו, ברור שהציור שלי לא באמת שווה כמו האמיתי. מה אני אשם? המבוגרים ביאסו לי ת'תחת מלצייר כבר שהייתי בן שש, אז לא למדתי לצייר כלום, חוץ מנחשים של בואה סגורים ונחשים של בואה פתוחים.

אז אני עומד ומסתכל כמו איזה טמבל בדבר ההזוי הזה. אל תשכחו שאני באמצע טיזנבי, איזה מליון קילומטר מכל מקום. ועוד האשכנזי הזה, לא היה נראה – לא אבוד, לא מת מעייפות, לא מת מרעב, לא מת מצמא, לא מת מפחד. הוא גם בכלל לא נראה כאילו הוא ילד שהלך לאיבוד במדבר באמצע טיזנבי, איזה מליון קילומטר מכל מקום. בסוף שאני מצליח לדבר, עשיתי לו:

–          מה זה.. מה אתה עושה כאן, ילד?

והוא אומר לי שוב, באיטיות שלו, כאילו זה מה-זה חשוב:

–          בבקשה… צייר לי כיבשה..

וואלה, כשאתה ככה עומד ולא קולט מה קורה, אתה עושה מה אומרים לך. אז, כמה שזה נראה לי פסיכי, באמצע טיזנבי, איזה מליון קילומטר מכל בן אדם, וכמה שהייתי בסכנת מוות, אני מוציא ככה מהכיס נייר ועט. אבל אז אני נזכר שכמו איזה חננה למדתי גיאוגרפיה, היסטוריה, חשבון ודקדוק, ואני אומר לאשכנזי הקטן (כבר התחילו להישרף לי הפיוזים) שאני לא יודע לצייר. אז הוא עונה לי:

–          אין זה משנה. צייר לי כיבשה.

טוב, אז בגלל שבחיים שלי לא ציירתי כיבשה, ציירתי לו עוד אחד מהשני ציורים שאני יודע לצייר. זה היה הנחש של הבואה הסגור. ותשמעו קטע – מה האשכנזי הילד הזה אומר לי:

–          לא, לא! איני רוצה פיל בתוך נחש בואה. נחש בואה הוא מאוד מסוכן. ופיל, הוא מאוד מגושם. אצלי, הכל קטן מאוד. זקוק אני כיבשה. צייר לי כיבשה.

אז מה אני יעשה, ציירתי.

הוא מסתכל חושב איזה שעה. ואז:

–          לא! זאת כבר חולה מאוד. צייר אחת אחרת.
נו, ציירתי:

אז הבן-זונה הקטן צוחק:

–          יכול אתה לראות.. זו אינה כיבשה, זוהי עז. יש לה קרניים…

אז ציירתי עוד אחת:

אבל הוא לא רוצה לשמוע, כמו האחרים:
–          זאת זקנה מדי. רוצה אני כיבשה שתחיה עוד זמן רב.

בסוף התעצבנתי, וגם רציתי כבר להתחיל לפרק ת'מנוע, אז
חירטטי לו את הציור הזה.

אמרתי לו:
–          קח, ילד, זה קופסא. הכיבשה הזו שביקשת, הנה, היא פה בפנים. יאללה ת'חפף.

אז תשמעו איך הייתי בשוק – הדפקט פתאום שמח, מה הוא אומר לי:
–          זה בדיוק מה שרציתי! הסבור אתה כי היא זקוקה לעשב רב, הכיבשה?
–          למה?
–          כי אצלי הכל קטן מאוד..
–          בטח יספיק. נתתי לך כיבשה פיצית.

הוא התכופף לציור
–          לא כל כך קטנה כמו ש..  ראה! היא נרדמה…

וככה זה יצא שהכרתי את האשכנזי הקטן.

האשכנזי הקטן – פרק I

I

פעם שהייתי בן שש ראיתי תמונה פסיכית, באיזה ספר על יערות וכאלה, שקראו אותו "סיפורים שהיו". בתמונה היה נחש של בואה שבדיוק בולע איזה כלב כזה. הנה – העתקתי את הציור.

כותבים שם: "נחשי הבואה בולעים את הטרף שלהם בחתיכה אחת, בלי ללעוס. לאחר מכן, אין יכולים הם לזוז עוד והם ישנים למשך ששת חודשי העיכול."

אז התחלתי לחשוב איזה מגניב זה בג'ונגל, והצלחתי, עם איזה עפרון בצבע, לצייר ציור פעם ראשונה בחיים שלי. קראתי אותו – ציור מספר אחד. הנה תראו:

הראיתי את יצירת המופת שלי למבוגרים ושאלתי אותם אם הם לא מתים מפחד.

ומה הם עונים לי: "תגיד לי ילד, אתה דפקט? למה שכובע יפחיד מישהו?"

הציור שלי הוא לא של כובע. הוא של נחש של בואה שבדיוק אוכל פיל! אז ציירתי את הבפנוכו של הנחש של הבואה, שהמבוגרים האלה יבינו. תמיד צריך להסביר להם, אהבלות. אז זה הציור מספר שתיים שלי:

המבוגרים אמרו לי עזוב אותך מציורים של נחשים של בואה – לא משנה פתוחים או סגורים, ולך תהיה חננה, תלמד גיאוגרפיה, היסטוריה, חשבון, דקדוק. וואי-וואי, ככה הפסקתי – בן שש! – לצייר. אני אומר הייתי יכול להיות פיקאסו. איך שהם ביאסו לי ת'צורה על הציור מספר אחד והציור מספר שתיים שלי, שכבר הוציאו לי את כל החשק. המבוגרים הקקות האלה לא מבינים אף פעם שום דבר בעצמם, ולילדים כבר נשבר הזין כל פעם מהחפירות שלהם ולהסביר להם הכל…

אז הלכתי על טיס. עם הטיס הזה הייתי בכל מקום בעולם. והגיאוגרפיה, נשבע לכם, דווקא עזרה לי. הייתי יכול, בשניה, לדעת אם אני בסין או אריזונה. זה דווקא לא רע, אם אתה הולך לאיבוד ככה באמצע הלילה.

אז ככה בחיים שלי פגשתי מלא אנשים רציניים. גם ביקרתי אצלם הרבה. הם חשבו שאנחנו יענו אותו דבר. זה לא בדיוק עשה טוב למה שאני חשבתי עליהם.

שפגשתי מישהו שנראה לי מבין ענין, הייתי עושה לו ניסוי עם הציור מספר אחד שלי, שתמיד שמתי לי בכיס. רציתי לדעת אם הבן אדם באמת מבין ענין או רק משחק אותה. אבל תמיד הוא היה עושה לי: "זה כובע.". אז לא הייתי מדבר איתו, לא על נחשים של בואה, ולא על יערות, ולא על כוכבים. אמרתי נבוא לקראתו. הייתי מדבר איתו על ברידג', ועל גולף, ועל פוליטיקאים ועל עניבות וכל החארטה הזה. והמבוגר הדביל חשב איזה כיף להכיר מישהו יענו נורמלי כמוהו…

האשכנזי הקטן – ללאון ורת

לאחשלי גיבור – ליאון ורת.
וואלה, אני מבקש סליחה מהילדים שככה עשיתי שהספר הוא כאילו בשביל מבוגר. יש לי חת'כת תירוץ רציני: המבוגר הזה זה האחוק שלי הכי טוב בעולם. ועוד תירוץ: המבוגר הזה הוא תותח, מבין אפילו ספרים של ילדים. ו-וואלק עוד תירוץ שלישי: המבוגר הזה תקוע בצרפת, אבל מה זה תקוע – מת מקור – בקושי יש לו מה לאכול שם אצל הגויים האלה, והוא מה-זה מבואס, שאמרתי נעשה לו ג'סטה – נכתוב שהספר בשבילו. ואם אחרי כל זה תגידו לי "בחייאת, מה אתה מקשקש?", אז אני רוצה לעשות שהספר הזה הוא בשביל הילד שהמבוגר הזה היה פעם מזמן. כי תכלס – כל המבוגרים היו פעם ילדים. (אבל רוב המניאקים האלה שוכחים מזה.)
אקיצר, אני כותב ככה:

לליאון ורת, אבל מתי שהוא היה ילד קטן.

האשכנזי הקטן

אז החלטתי לתרגם את הנסיך הקטן.

נכון, כבר תרגמו את הנסיך הקטן..

אבל אצלי זה יהיה שונה – אני אעלה אותו לשיתוף חופשי באינטרנט ואהפוך לפטרון של כל מי שרצה גירסה דיגיטלית (עברית!) של הנסיך ולא קיבל!

הממ.. נכון, גם את זה כבר עשו.. (ואחרי רפרוף קל – זה גם תרגום לא רע בכלל)

טוב, אני יודע! אני אעשה גירסה שאף אחד עוד לא עשה – הדובר שלי לא יהיה הצרפתי המלומד והמנומס של הנסיך המקורי, אלא ערס מצוי ועצבני, בעוד כל שאר הדמויות ישארו נחמדות ו/או רציניות כמו במקור! תרגום שכזה ירעיש עולמות! יהפוך סדרי עולם! אנשים לא יוכלו עוד לראות את הנסיך הקטן באותה הדרך! העולם כולו ישתנה לכשאסיים את עבודתי!!

ועל כך נאמר – תגיד לי ילד, אתה דפקט?

לעבודה ולמלאכה…