IV
אז הנה – למדתי עוד משהו אחושילינג חשוב: הפלנטה הזו שהוא בא ממנה היא בקושי בגודל של בית!
וואלה, לא הפתיע אותי.
סחבק יודע שכמו שיש פלַנְטות גדולות כמו כדור-הארץ, מאדים, וכל האלה, שנותנים להם שמות, יש עוד מלאן קטנות שבקושי אתה רואה אותם עם טלסקופ. עד שבא איזה אסטרונום מגלה אחת כזאת, הוא בכלל נותן לה שם שהוא מספר. נגיד: "אסטרואיד 325".
אני נראה לי – הפלנטה איפה שהאשכנזי הקטן הזה בא ממנה, זה אסטרואיד בי-612. האסטרואיד הזה, גילה אותו אחד טורקי בטלסקופ שלו רק ב-1909.
הטורקי הזה, הוא בא להראות לכולם על איך הוא גילה אותו – הלך לקונגרס הבינלאומי לאסטרונומיה. אבל מה – אפ'חד לא מאמין לו בגלל איך שהבגדים שלו. ככה המבוגרים, מה לעשות.
מזל של האסטרואיד הזה – בי-612, שאיזה דיקטטור אחד של טורקיה אמר שכולם יתלבשו כמו אירופאים, או שהלך עליהם. אז הטורקי הזה בא שוב לקונגרס הזה ב-1920. בא לבוש אלגנט הפעם, אז כולם אמרו לו אחלה תגלית.
עכשיו, למה אני מספר לכם את כל החארטה הזה על האסטרואיד בי-612, ואומר לכם איזה מספר הוא וכאלה? זה בגלל המבוגרים. המבוגרים אוהבים מספרים. נגיד אתה בא ומספר להם שיש לך חבר חדש, מה אתה חושב הם ישאלו אותך דברים חשובים? איזה! בחיים הם לא יגידו: "איך נשמע הקול שלו? מה הוא אוהב לשחק? הוא אוסף פוגים, הילד הזה?". לא, הם ישאלו אותך תכלס!: "בן כמה הוא? כמה אחים יש לו? כמה הוא שוקל? כמה כסף עושה אבא שלו?" רק ככה הם חושבים הם יכירו אותו. נגיד תבוא תגיד להם: "ראיתי בית יפה עם אבנים ורודות, עם גרניום בחלונות ויונים על הגג…", הם לא יקלטו בכלל איך הבית הזה נראה. צריך לומר להם ככה: "ראיתי בית שעולה מאה אלף שקל.", ואז הם יגידו: "וואי, איזה יופי!"
ככה שאם תגיד להם, "ברור שהאשכנזי הקטן קיים, כי הוא היה מגניב, ועשה צחוקים, ורצה כיבשה. וואלה, אם מישהו רוצה כיבשה, זה הוכחה שהוא קיים, לא?", הם יעשו לך פרצוף ויתייחסו אליך כאילו אתה ילד! אבל אם אתה אומר להם: "הפלנטה ממנה הגיע היא האסטרואיד בי-612", אז הם יגידו "וואלה?", ויפסיקו לחפור לך בראש. ככה אלה. מסכנים, מה הם אשמים. אין מה לעשות, סחבק צריך שיהיה לו סבלנות עם המבוגרים.
אבל, בינינו, אנחנו שמבינים עניין, אנחנו לא מזיז לנו מספרים! הייתי מת להתחיל את הסיפור הזה כמו איזה אגדה. הייתי אומר ככה:
"היה היה נסיך קטן שגר על פלנטה קצת יותר גדולה ממנו, ושרצה חבר…" בשביל אלה שמבינים עניין, זה היה מה-זה מתאים.
אבל אני לא הייתי רוצה שככה יקראו את הספר שלי כאילו זה חארטאבונה.
אוף, כל הלהיזכר הזה מבאס אותי טילים. כבר איזה שש שנים שהחבר שלי עזב עם הכיבשה שלו. היום אמרתי נכתוב את כל הסיפור שאני לא ישכח. זה מה-זה מבאס לשכוח חבר, למה וואלה, לא כולם היה להם חבר. ואני נהייתי סתם, כמו המבוגרים שלא מזיז להם זיבי חוץ מהמספרים. גם בגלל זה אמרתי נקנה קופסה של צבעים. שתדעו, זה לא קל לחזור לצייר ככה באמצע החיים, כאילו, אני גם לא ניסיתי עוד לעשות ציורים חוץ מנחשים של בואה פתוחים ונחשים של בואה סגורים וזה עוד בגיל שש! בתכנון שלי לעשות עוד ציורים שלו יותר טובים. אבל זה חת'כת עבודה. אני עושה ציור אחד, והשני כבר כאילו לא דומה לו בכלל! אני כל הזמן מתבלבל עם הגודל. כאן עשיתי אותו גדול. כאן עשיתי קטן. והצבעים של הבגדים והכל סמטוחה. אז אני עושה קצת ניחושים ככה וקצת ניחושים ככה. בסוף, אני עוד אפשל. אבל בחיאת, תחליקו לי. החבר לא עזר לי שניה אחת! אולי הוא חשב אני והוא דומים. אממה, אני כבר לא יודע לראות ככה כבשים בתוך קופסאות ב ציור. אנא עארף? אולי אני כבר קצת כמו המבוגרים. וואלה הזדקנתי.
פיסטאקיס תרגומים בע"מ 